חזרה לים תיכון!!!!

אז זהו זה – אחרי כמעט שנה, אנחנו חזרה בים תיכון שלנו! איזו התרגשות, לחצות שוב את מיצר ג'יברלטר, להתחכך בענקיות, להינות מזרם שמטיס את הסירה במהירות של כמעט 10 קשרים, להשאיר את האטלנטי מאחור, לצפות באפריקה מימין ואירופה משמאל וכמו כל יהודי טוב, לצפות בערגה מזרחה לכיוון הבית– איזה כיף.

טורבינות הרוח על ההר בטריפה הידועה כמקום גלישה מעולה....

המגדלור בחצי האי טריפה

אחת הענקיות במיצר ג'יברלטר

צוק גיברלטר מתקרב.....

הפעם החלטנו לעגון בג'ברלטר עצמה (ולא כמו בדרך מערבה, אז עגנו בלה ליניה הספרדית). מרינת OCEAN VILAGE הישנה, נמצאת בתוך מתחם חדש יחסית, שוקק חיים ופעילות של אנשי ים מכל העולם, חלקם לקראת חצית האטלנטי, חלקם חזרו וכולם מחליפים מידע, חוויות, המלצות, כתובות וכו' – שמח!!

ההפלגה לכיוון ג'יברלטר, לאורך קו החוף של פורטוגל דומה יותר לטסט על כלי רכב דו גלגלי מאשר להפלגה על סירת מפרש. אינספור מצופי דייגים מונחים במים כאשר רובם, אבל בהחלט לא כולם, מסומנים בדגלון קטן וצבעוני המציין את שייכותו. המצופים נמצאים בכל מקום כולל במרחק של יותר מ 20 מייל מהחוף וכדי להימנע ממפגש בלתי מתוכנן עם אחד מהם נדרשת, הפלגה בשמיניות, בזיגזגים ובפניות חדות של הרגע האחרון בו מתגלה המצוף. מכיוון שאני בצעירותי רכבתי על טוסטוס ואורי הוא "סתם" נהג מצויין, הצלחנו לצלוח את הדרך ללא התנגשויות חזיתיות...

עוד בטרם התוודענו לתופעה ה"מלבבת" הזו החלטנו כי נפליג רק בשעות האור ובכל ערב נמצא מקום עגינה. רבות מעיירות החוף של פורטוגל הן עיירות נופש עמוסות תיירים צלויים, דוכני מזכרות ואנשי מכירות המנסים למכור טיולי יום בסירות לצפייה ביונקי הים, סיור במערות וכו' – לאו דוקא המקומות החביבים עלינו לטיול אבל המרינות מסודרות ומוגנות ומאפשרות מנוחה והצטיידות.

בילינו לילה ב SINES, ב LAGOS וב OLHAO. בדרך ל LAGOS ניצב מגדלור מרשים בראש צוק CABO DE SAO VICENTE,

CABO SAO VICENTE

לאגוש היא עיירה חמודה שבכניסה אליה דרך הים עוברים גושי סלעים המונחים בים ויוצרים מפרצונים ומערות בהן שטות סירות תיירים קטנות, המרינה נמצאת במעלה הנהר והכניסה אליה דרך שער הנפתח לפי בקשת השייטים.

הכניסה ל LAGOS

הכניסה ל LAGOS

ולמרות החינניות שלה, כנראה שנזכור את LAGOS לטובה בעיקר בזכות "חדר האוכל" בו אכלנו. מסעדת ADEGA DA MARINA המכילה מאות סועדים בעת ובעונה אחת כאשר עוד רבים אחרים ממתינים בחוץ בשלווה ובחיוך, עשרות מלצרים מתרוצצים בה ביעילות ומקצועיות עמוסי מגשים של מנות טעימות להפליא.

וזו בעצם היתה ארוחת הפרידה שלנו במסעדות פורטוגל, כי הבאה בתור היתה ארוחת ברבוניות שאורי בישל לנו בלגונה היפה של OLHAO.

ללגונה ב OLHAO הגענו בעקבות המלצה של פורטוגזי שהגיע אלינו במרינה בליסבון והשביע אותנו שנעגון בה כי זה המקום הכי יפה בפורטוגל. ואכן, לאחר כניסה צרה בה מסתובב זרם "אימים" ושייט מזוגזג בתעלה מסומנת היטב, עגנו בלגונה יפה שממנה קיימות התפצלויות שונות לעיירות קטנות ולגונות נוספות. בהחלט מקום יפה להישאר מספר ימים, לולא סבלנו מתופעת  "לחץ בית".

זריחה בלגונה של OLAHO

הזרם הגועש בכניסה ללגונה

ובדרך נהננו מחברתם של ידידינו הדולפינים.

CHIPIONA היא המרינה הראשונה בספרד, בה עגנו לאחר השהות הממושכת בקרב הפורטוגזים באיים האזוריים ובפורטוגל. מה נגיד ומה נאמר – בצ'יפיונה יש רק דבר אחד טוב – אוטובוס שמסיע את השוהים בו לסביליה המהממת!!! וזה כמובן מה שעשינו. גם לסיביליה מגיעים לפחות 3-4 ימים, אך במסגרת המגבלות, בילינו בה יום אחד ונהנינו מכל רגע. אחת הערים היפות בתבל, באמת! שדרות רחבות ומוצלות, גנים מרהיבים, קתדרלה שהיא (לפי ספר השיאים של גיניס) הכי גדולה, גבוהה, רחבה וכו' ויפה כל כך...ארמונות ומבני ציבור עוצרי נשימה, נהר, סמטאות ציוריות, מזרקות, מסעדות ופלמנקו והכל הכל בטוב טעם – תענוג צרוף. המלצה אחת בטרם תארזו את המזוודות – בכל זאת עדיף להגיע באביב או בסתיו כשיש פחות תיירים ופחות מעלות צלזיוס.

"סתם" כשמרימים את הראש - איזו התחשבות....

הקתדרלה של סביליה

החצר בארמון אלקאס'אר

PLAZA DE ESPANA

החזרה לסירה מסביליה הפגישה אותנו במלוא העוצמה עם הפער בין האדיבות והמקצועיות הפורטוגזית לחפיפניקיות וחוסר הנחמדות הספרדית. למרות כל המידע שהייה ברשותנו כולל מצוות המרינה – גובה המים בשיא השפל במקום עגינת הסירה הייה 1.4 מטר כאשר שוקע הסירה הינו 1.9 מטר – דהיינו, הסירה היתה שקועה כחצי מטר בבוץ!!

השפל ב CHIPIONA

כעוסים ומאוכזבים, חיכינו (ללא ברירות אחרות) לגאות כדי לברוח משם מהר ככל האפשר. ואם אורי הייה כותב את פינתו לקרוזרים ודאי הייה ממליץ לכל שייט באזור (האטלנטי) לבדוק היטב היטב את נתוני הגאות והשפל והשפעתם על כל מרינה ספרדית בכלל ועל מקום העגינה בפרט, בטרם קשירת כלי השייט לרציף – ראו הוזהרתם!!!

פורטוגל עם עיריתי ורובי PORTUGAL

החלפת המשמרות בשדה התעופה התנהלה כסדרה...נשיקות וחיבוקים ולהתראות לשפלר, נשיקות, חיבוקים והתרגשות רבה לקראת בילוי משותף עם עיריתי ורובי - כמה שכולנו חיכינו למפגש - איזה כיף!!
עיריתי ואני לא יכולנו להתאפק ולמרות שהספקנו לישון רק שעות ספורות, עם שחר, התנפלנו על הטיילת של ליסבון וצעדנו בעוז לעבר האנדרטה ל"מגלי הארצות", סבבנו וצילמנו ובמבט אחד של הבנה החלטנו לפקוד את קונדיטורית BELEM המפורסמת.חצינו את הכביש, נתנו את הכבוד הראוי למנזר ג'רונימוס

והתמקמנו בכיף סביב שולחן קטן בחדר הפונה לרחוב, התפעלנו מהמקום הותיק הבנוי מחדרים רבים המעוטרים כולם באריחים מצויירים ונדמה כי הם מסוגלים לקלוט אינספור לקוחות. שכן  משולחן סמוך שצפה בנו מצלמות זו את זו סביב אריחי בית הקפה ועוגותיו המיוחדות הציע לצלם את שתינו - נענינו בשמחה. 

Pasteis de Belem הוקמה בשנת 1837

כשהבנים הצטרפו אלינו, הוחלט פה אחד, לבלות את היום בעיירה הקסומה והמכושפת SINTRA על שלל ארמונותיה המעוטרים בעושר רב וטובלים ביערות וגנים שיופים הקסום מזמין את המטיילים בו ללכת לאיבוד בינות לעצי ענק עתיקים בשנים, שיחים פורחים בשלל צבעים, ברכות מים, מנהרות ומפלים, פינות חמד נעלמות ועוד ועוד ועוד....

עיריתי ורובי בלאו

עיריתי רובי ומיכל

Palacio e Quinta da Regaleira

סיימנו את היום הראשון עמוסי מראות מהפנטים של תרבות ואומנות בת כ 500 שנה ובתחושה שצעדנו במסדרונות ובין קירות ומשעולים בהם צעדו לפנינו מלכים ורוזנים. הבנים שזרמו אתנו בהנאה רבה במשך כל היום הראו סימנים ברורים של שובע אבל עיריתי ואני הרגשנו שבהחלט אפשר לחזור לעיירה הקסומה הזו בכדי להנות מהאתרים שלא הספקנו לבקר בהם והופיעו תחת הכותרת "אסור להחמיץ". החלטנו לא ללחוץ....בשלב זה.
היום השני החל בטיול נעים  בעיירת הנופש CASCAIS הסמוכה לליסבון ובאכזבה קטנה כאשר גילינו ששוק ובורסת הדגים בעיירה לא פועלים ביום בו ביקרנו במקום. כחובבי יין המשכנו לעיירה COLARES בו פועל ה ADEGA REGIONAL DE COLARES - איגוד היקבים הראשון שהוקם בפורטוגל בשנת 1931. מכיוון שלא טרחנו להרשם מראש ל"טעימות" לא נותר לנו אלא להצטייד במלאי נכבד של בקבוקים מתוצרת המקום מתוך "הימור" בטוח שהיין מצויין ולצלם את המקום.

ADEGA REGIONAL DE COLARES

כאשר לב כולנו טוב ביין, החלטנו שזה הזמן לחזור לסינטרה ולהמשיך את מה שלא הספקנו אתמול. ביקור במוזיאון הצעצועים שהעלה זכרונות ילדות, והשוואות בין הילדות בתל אביב של עיריתי ורובי על צעצועיה לבין הילדות בקיבוץ שהיתה ברובה מבוססת על  צעצועים שבנינו בעצמנו.  

ממשחק בצעצועים המשכנו לארמון PENA והגן הסובב אותו. כמו שאנחנו כבר רגילים הגענו למקום כשעה לפני סגירתו כאשר הסטטיסטיקות המקומיות מציינות שההליכה בגן לארמון אורכת כחצי שעה וביקור בארמון אורך כשעה וחצי לפחות. בהתחשב בעברנו המפואר ובשיאים שהשגנו, החלטנו שגם הפעם נעמוד במשימה והשעה שעומדת לרשותנו תספיק. ואכן... המקום יפה, ההליכה היטיבה עם כולנו והספקנו לראות הכל. ממפגש עם מטיילים אחרים, הבנו שכנראה יש לא מעט מבקרים שפשוט הולכים לאיבוד בדרך ולא מוצאים את הארמון.כנראה הזמן הנדרש להם משפיע על הממוצעים....

PALACIO PENA

שולחן האוכל בארמון פנה - 

עיריתי התנצלה שהיא כנראה לא תארח אותנו על שולחן דומה...

ביום השלישי החלטנו לנצל את מזג האויר הנעים ש"חדר לאזורנו" ולהקדישו לעיר ליסבון. הבוקר כמובן הוקדש לכיבוש המבצר CASTELO DE SAO JORGE השומר על העיר מזה מאות בשנים וממנו נשקף נוף מרהיב של ליסבון, נהר הטז'ו והגשרים החוצים אותו.

מהמבצר ירדנו לשיטוט בסמטאות רובע אלפמה שהסתיים במרדף אחר מסעדה שהומלצה בחום בספר שהייה ברשותנו אך נמצאה כ"לא עונה" על הקריטריונים של הגברים שאיתנו ולפיכך נבחרה מסעדה מקומית שהשמיעה צלילי פאדו בעוצמות בלתי סבירות והגישה צלחות סרדינים על הגריל. שעות התרבות עברו עלינו במוזיאון המקסים GULBEKIAN המציג בטוב טעם אוסף פרטי של שכיות חמדה מכל העולם. הרגשנו שהרווחנו קפה ועוגה במקום "שווה" ומכיוון שהבטחנו לבנים שנקח אותם לקונדיטורית BELEM, שמנו פעמינו לאזור כדי לשלב את הקפה והעוגה עם אתרי התיירות באזור. 
ביום הבא שמנו פעמינו צפונה לכיוון העיר פורטו כאשר בתוכנית טיולים וביקורים באתרים שונים. עצרנו בעיירה המתוקה TOMAR שלה מבצר מרשים שנאלץ לוותר הפעם על ביקורנו עקב התחשבות יוצאת דופן של הנשים בגברים ולחילופין ערכנו ביקור מרגש בבית הכנסת  שהוקם בין 1430 ל 1460 ופעל רק מספר שנים עד גירושם של יהודי פורטוגל ב 1496. 

בית הכנסת בטומאר

TOMAR

TOMAR

בעודנו מחפשים את הכניסה ליער BUCACO, נכנסנו בשערי אחוזה יפהפיה ושהתדפקנו על דלתותיה, הסביר לנו בעל המקום בסבר פנים ידידותי (כמו כל הפורטוגזים) כיצד להגיע ליער והוסיף בעדינות שהוא משכיר חדרים בבית האחוזה המדהים. כהרף עין נפרקו המזוודות ומצאו את דרכן לחדרים המקסימים תוך כדי הבטחה שלאחר הסיור בגן ובארמון נשוב ללינת לילה באחוזה. 

הסיור בגן הגדול ובארמון/מלון הותירו אותנו רעבים ובהמלצת בעל האחוזה שלנו סעדנו במסעדה מקומית תוססת והומה המתמחה במאכל האופייני לאזור (זה המקום בו הצמחונים שביניכם צריכים לדלג לפסקה הבאה והטורפים מוזמנים להישאר....) – חזירון בן ארבעה שבועות המסתובב לו מספר שעות בשלמותו על הגריל ומוגש בליווי צ'יפס ויין רוזה מוגז – תענוג לחיך! עיריתי שלא ממש התלהבה מלאכול את מהמנה, תפקדה על תקן צלמת הבית וקיבלה שיתוף פעולה מלא מהטבח.

ואחרי

לפני

 בשעות הבוקר הספקנו לטייל ברחבי האחוזה –  VILA DUPARCHY להתפעל מיופיה, מחפצי החן המקשטים את חדרי הארוח שלה, מכלי האוכל האסטטיים כל כך ולשמוע חלק מהסטורית המקום מבעלי הבית.  האחוזה בבעלות משפחתה של מריה מ 1895. היא נבנתה על ידי מהנדס צרפתי שהגיע למקום כדי לפקח על הנחת מסילות הרכבת באזור וכשהסתיימה העבודה המשיך הלאה ומכר את האחוזה. ברחבי האחוזה פזורים מבנים שונים שחלקם שימשו בעבר כיקבים, כמתבנים וכדיר. היום בעלי המקום משכירים חדרים ועורכים ארועים לפרנסתם. בכאב לב סיפרה לי מריה שהסערה הגדולה שפקדה אותם בינואר השמידה 60 עצים גדולים ובהם את כל עצי הקמיליה האהובים עליה. החורש סביב הוילה עדיין יפהפה ובודאי ישוקם במהלך השנים הבאות. למי שמגיע לאזור – מומלץ בחום. טלפון: 231930790

המשכנו לעיר פורטו ומכיוון שבקריאה חוזרת ונשנית במדריך הטיולים שלנו לא הצלחנו להבין אם זו עיר שנעים לשהות בה או לא – הופתענו מאד מאד לטובה. השוטטות בעיר היתה נעימה ומהנה עד מאד. העיר יפהפיה, בניניה מרשימים, תחנת הרכבת עם אריחים מצויירים – מהממת, הגשר שנבנה ע"י אותו אדריכל שבנה את מגדל אייפל – מרשים ביותר, הסירות שבעבר הובילו חביות פורט והיום מעבירות תיירים, ציוריות ויפות ובית הקפה מג'סטיק, העתיק ביותר בפורטוגל – מקסים! רק כל כך חבל שהגענו אליו ביום ראשון כאשר הוא שובת מכל מלאכה...

תחנת הרכבת בפורטו

מיכל על רקע בית הקפה מג'סטיק

המשכנו ל AVEIRO שהובטחה כעיירת דייגים בה נמצאות מסעדות דגים ופירות ים לרב. העיירה שוכנת באזור מוקף ביצות, בטבורה זורם נהר שריחו לא משהו ועל מימיו שטות סירות מצוירות המשוות לו מראה צבעוני ויפה אבל זהו....

סירות ב AVEIRO

ממש לא משהו שמזמין להשאר ליותר מכמה דקות ובוודאי לא ללון בה. מכיוון שהערב החל לרדת והמרחק ליעד הבא נראה גדול מדי החלטנו לנסוע לעיירה LEIRIA  שממש לא היתה בתוכנית והפתיעה אותנו במידת החמידות שלה. מצאנו בה מרכז עתיק ויפה, בית מרקחת העתיק ביותר בפורטוגל ומצודה יפה ובה מוזיאון לכלי נשק קדומים שאת כולם כבשנו!

במבצר ליריה

בית המרקחת בליריה

סוקרטס מעטר את קירות בית המרקחת

המבצר בליריה

מ LEIRIA  המשכנו ל BATALHA  לביקור במנזר המרשים, מושטיירו דה סנטה מריה דה ויטוריה. לאחר סיור חלקי, כאשר הבנים הבינו שאנחנו מתכוונות  לראות כל אבן ואבן במקום, הם תרגלו התגנבות יחידים בזוגות ופרשו לבית הקפה הקרוב, בעוד עיריתי ואני ממשיכות להתפעל מהיופי הבלתי יאמן של המקום.

הכניסה לקפלה הבלתי גמורה

קברו של הנרי הנווט שדחף את משלחות הגילוי

לאחר ספירת מלאי של X  מבצרים, Y מנזרים ו - Z כנסיות, החלטנו שאנחנו צריכות לרענן קצת את הבנים. המשכנו לעיירת הקייט העליזה NAZARE, התיישבנו באחד מהברים המקומיים השוקקים חיים וצדפות, ובהנאה רבה פיצחנו צלחת ענקית של שרימפסים וצלחת ענקית של צדפים בליווי בירה מקומית – בהחלט מרעננים פורטוגזיים שווים.

תצפית על חוף NAZARE

אהלי צל לשימוש הנופשים, כמו בסרטים של פעם

רעננים ובכוחות מחודשים ורגע לפני שחוזרים לליסבון ול"דנא", עצרנו לכמה שעות בעיירה המקסימה OBIDOS המוקפת חומה, סמטאותיה צרות אך פורחות וכולה עוטה הילה של אבירים בשריון ומסכות ושרי דובדבנים בכוסיות שוקולד.

בכניסה ל OBIDOS

בדרך לליסבון בעודו מנווט את דרכנו חזרה, מילמל אורי שבעצם לא פיספסנו אף עיגול שסומן על המפה בטרם יציאתנו ואפילו נוספו כמה.... איזו יסודיות! ממש לא מתאים לחפיפניקים שכמותנו.

את היום האחרון לחופשה המשותפת שלנו החלטנו לעשות ב"רגוע". נשאר לנו מוזאון אחד שרצינו מאד מאד לבקר בו. מוזיאון האריחים המצויירים או בשמו המקומי AZULEJOS וחוץ ממנו הכל פתוח.

המוזאון מרהיב בתצוגות שלו ובסקירה ההיסטורית שהוא נותן על הנושא כולל תצוגה מעניינת של הקשר בין ציורים ודוגמאות עתיקות והשפעתן על ציורי אריחים באתרים שונים בעיר בריזליה שנבנתה ותוכננה בקפידה. אפילו את קירות קפיטרית המוזיאון מכסים אריחים עם ציורים רלוונטיים.

קצת טיול ברחבי העיר כאשר אורי מצהיר שהוא כבר מכיר כל אבן בשמה הפרטי כולל ההיסטוריה שלה מאז רעידת האדמה של 1755 ושהוא שוקל ברצינות להפוך למדריך טיולים בליסבון...וחזרה לדנא לארוחת ערב אחרונה ואריזות. בעוד אורי מתפצ'פצ' במטבח ורובי משחיז את תאיו האפורים במשחק שחמט, התגנבנו עיריתי ואני לעוד מוזאון אחד שנמצא ממש ליד המרינה והייה עוול להשאירו בדד – מוזאון המזרח. עמדה לרשותנו חצי שעה לבקר בשלוש קומות כך ששוב שברנו שיא, זה הייה ביקור בזק אך יפה עד מאד.

שוב חיבוקים ונישוקים, שדה תעופה, פרידה – עיריתי ורובי שבים הביתה תוך מספר שעות ואנחנו  תוך מספר חודשים...